<h1>העיטור הלכ' מילה ח"ד</h1>
<h2>דף קלה.</h2>
וקטן שנולד כשהוא מהול אמרי רבוותא דלא מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה מיהו לסברא דידהו להכניס בברית ואשר קדש מברכין אבל על המילה לא, דמשמע דס"ל כמ"ד דחיישינן שמא ערלה כבושה ואין מברכין על הספק. ואנן כתבינן בהלכות כסוי הדם (מאי) דמברכינן. אבל לסברא דילן וודאי ערלה כבושה היא ומברכין על המילה. ואפי' לסברא דרבוותא כיון דקי"ל צריך להטיף ממנו דם ברית [האם] (ו)יברך על המילה או להטיף ולא חזינן לסברא דידהו אי מברך מידי או לא.
<h2>דף קלז:</h2>
והיכא דאית ליה תרי יהודי למימהל בבי כנישתא מסתב' לן כיון דלא איפשר למימלינהו כחדא גופין מחולקין נינהו וצריכה ברכה על כל חדא וחדא ול"ד לשחיטה דהתם אפשר למישחט תרווייהו כחדא כדגרסי' התם (חולין ל':) השוחט והתיז שני ראשים כאחת כשרה אבל הכא לא אפשר.
וקטן שנולד כשהוא מהול אמרי רבוותא דלא מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה מיהו לסברא דידהו להכניס בברית ואשר קדש מברכין אבל על המילה לא, דמשמע דס"ל כמ"ד דחיישינן שמא ערלה כבושה ואין מברכין על הספק. ואנן כתבינן בהלכות כסוי הדם (מאי) דמברכינן. אבל לסברא דילן וודאי ערלה כבושה היא ומברכין על המילה. ואפי' לסברא דרבוותא כיון דקי"ל צריך להטיף ממנו דם ברית [האם] (ו)יברך על המילה או להטיף ולא חזינן לסברא דידהו אי מברך מידי או לא.
ותשובה לגאון ממזר אעפ"י שהורתו באיסור מטיפה כשרה הוא (עי' הוריות י"ג.) וה"ה כישראל לענין ירושה וכל דבר כדתנן (יבמות כ"ב.) מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום וחייב על קללתו ועל הכאתו וה"ה כישראל לכל דבר ואמרינן בכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר (והלכתא) [והלכך] מברכין עליו ברכת המילה עד כורת הברית אבל לבקש עליו רחמים לא. ושדר רב צמח גאון היכא דליכא אלא אתתא [עי' אוצה"ג דגר' "אומנא" ועי' טור יו"ד סו' סי' רס"ה] דמהיל וגברא דתפיס ליה לינוקא מברך על המילה דהיכא דאפשר בעשרה עביד היכא דאי אפשר בפחות מעשרה.
ת"ר המל אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה צריך לברך מעומד כדאיתא בה' ציצית. ובגדול אמרי' צריך לכסות ערוותא דידיה. אבל קטן כתב הרב דלא ברירא מילתא שפיר דאית מאן דמדמי ליה למידי דלא מפרשי מיניה עד שיאכל כזית דגן (סוכה מ"ב:) ואית מ"ד כו' (דלא צריך) [דצריך] לכסויי. ומסתב' דלא הוי (ערלה) [ערוה — ועי' בטור יו"ד סי' רס"ה] בעודו בקטנותו. כדגרסי' (ברכות כ"ד.) בק"ש היה ישן במטה ובניו וב"ב בצידו לא יקרא ק"ש אא"כ טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו וב"ב קטנים מותר ועד כמה תינוקת כו'. אבי הבן אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. וצריך לברך מעומד, כדי [אוצ"ל וצריך] שיברכוהו העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ומסתב' או הכל בב' או הכל בלמ"ד וי"ל להכניסו לבריתו של אברהם אבינו. ושמעתי (שבסוריא בשתי) [שבסורא ובשתי] ישיבות מדקדקים ואומרים להכניס(ו) בלא וי"ו. מסתברא (צריך תיקון) ופי' בהלכות ציצית לקמן אבי הבן אומר כשהוא מוהל על המילה, ולא למולו, וטעמא כדאיתא התם. וכשהוא מוהל מברך שתים על המילה ולהכניסו. ושדר רב שלום מנהג בשתי ישיבות אבי הבן אינו מברך אלא אחר המילה שמא יתקלקל וכ"ת שחיטה ושופר נמי, ל"ד שחיטה ושופר בידו הוא אבל מילה שהיא ביד אחר מאן יימר דמיקיים לה. והגאון ר' אלפס השיב על ברכת (ארוסה) [אירוסין] שצריך לברך קודם קידושין וכן המילה צריך לברך אבי הבן קודם המילה שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה, ומי שאומר כיון שניתר הפריעה יכול הוא לברך שעובר לעשייתן היא דהא קי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל האי לאו דווקא דפריעה שיורי מצוה היא ואינו עובר לעשייתה ומסתב' כרב שלום לא מטעמי' דאי משום דמקלקלי מילה על המילה נמי ליברוך עובר לעשייתה אלא כל מצוה שהיא תולה באחר לא מברכין אלא אחר עשייתו כגון מילה שהוא ביד אחר ואבי הבן מברך וכגון האירוסין שהוא תלוי ביד האשה אינו מברך אלא אחר עשייתה כדאיתא בשער ברכת חתנים וכ"כ ר"ת בה' מילה וכן עמא דבר. והאי דלא מברכין שהחיינו במילה כדמברכינן בפדיון הבן מסתברא לן משום דמצוה היא דרמיא אב"ד. ומנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו כדאמרינן בתענית (כ"ז.) אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג ולפיכך התקינו הנביאים שביניהם שיהא מעמד בירושלים כהנים לוים וישראלים להודיעם שהם שלוחים של כל ישראל. לגאון כשמברך אבי הבן להכניסו בבריתו העומדים שם עונים אמן תחלה ואח"כ עונים כשם שהכנסתו כו' ומי שמקדים לומר כשם מלמדין אותו [לומר אמן] תחלה. ושאיל מקמי רב יהודאי ב"ד שמלין במקום אב מי מברך להכניסו ואמר הכל מברכין. ואעפ"י שהאב מוהל מברך להכניסו ולפי שהאב מצווה על בנו (קידושין כ'.) למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה הוא מברך כי מיום הולדו ואילך מצוה מוטלת עליו להכניסו בברית ותורה ומצות ולהשיאו אשה. וברכת אב על הבן הכל הוא. אלא שהעם העומדין משלימין לו הברכה ואומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב. ומצאתי כשמברך על פדיון הבן הכהן אומר כשם שזכית לזאת המצוה כן תזכה לקיים כל מצות התורה ויש מקומות כשמגיע לי"ג מברך בשם שפטרני מעונשו של זה (ובב"ח) [ובב"ר (פס"ג)] תמצא עיקרה. המברך אומר אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש ע"כ בשכר זו אל חי קיים אלהינו צורינו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת ברית. ושמעי' דאיתשל מרבינו האי גאון ז"ל אם צִיוה או צַוה והשיב צִיוה ולא צַוה. ובהלכות אל חי יהא חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שארינו משחת י"מ אל חי הקב"ה שהוא חלקינו וצורינו צוה להציל. יש סומכין על ב"ר (פמ"ו) ונתתי לך ולזרעך אחריך והייתי להם לאלהים אם בניך מקבלים אלוקותי אני הוה לאלהים פטרון. אם לא אין אני הוה להם לאלקים פטרון ואם נכנסין לארץ בניך מקבלין אלקותי אם מקיימין את המילה נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ כו' אמר הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך עד עולם וגו' והייתי להם לאלהים. ע"מ ואתה את בריתי תשמור ומסתברא לן לפי שהמוהל והמוצץ ידו ופיו מלוכלכות בדם הברית היה מנהג שא' מוהל וא' מברך לפיכך אמר "המל" ואמר "המברך". ושמעתי שמנהג טילטולא וכל סביבותי' המל מברך על המילה והחזן נוטל ומברך אקב"ו. ומנהג ליתן מן היין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית. ואח"כ נהגו להתפלל על הקטן או"א קיים את הילד הזה לאביו ולאמו כו' ובקשת רחמים אינה הפסקה כדפרי' בכסוי הדם וכן בהבדלה ר"ע [—רב עמרם] מאריך אחר הבדלה כמה עניינים בתפלה וי"א כיון שנתן היין בפי התינוק לאו הפסקה. ויש סדרים כתוב בהן אומר כורת הברית ושותהו. ירושלמי (יבמות פ"ב ה"ו) ר' יעקב איש כפר נטוראי שרי הורי בצור למגזר בשבתא בן ישראל הבא על הכותית מהכא ויתילדו למשפחותם לבית אבותם שמע ר' חגי אמר איתוני' דילקי א"ל מן הקבלה את מלקיני כו' עד חביט חביטא דהיא טבא בקלטא ואיתא נמי בב"ר (פ"ז).
והיכא דאיקלע שמיני דמילה בתעניתא אשכחן רבוותא קמאי דאמרי מברכין על הכוס ומנהגנו הוא להניחו עד מוצאי יוה"כ ואמו של תינוק שותה אותו ואע"ג דאיכא למימר לטעמי' לינוקא שלא הגיע לחינוך וטפי בטפי אי' למימר דל"צ אלא הכי הוא המנהג מאי אית לך למימר דלמא משתפך אין מבטלין מנהג ול"נ לן אטו במקום איסורא כי נהגו מנהג מי שבקינן להו (ר"ה ט"ו:) והכא הא איכא איסורא כיון דמשתעי ביני ביני מקמי דלטעום בעי לברוכי ברכה אחריתא דהא קמייתא ברכה שא"צ והא עובר משום לא תשא (ברכות ל"ג.). ומסתברא לן ביוה"כ ובט' באב לא מברכין כלל אכסא ועבדינן כדוכתא דלא שכיח חמרא ולא מצי למימר לטעמי' לינוקא דלית הלכה כר' אחא בר יעקב דלמא אתי (למיברך) [למיסרך] כדאיתא בעירובין (מ':). אבל בשאר תעניות דקי"ל (ר"ה י"ח:) רצו מתענין רצו אין מתענין מברכין אכסא דאע"ג דאמרינן (פסחים ק"ה:) המברך צריך שיטעום הנ"מ היכא שאפשר אבל לא אפשר יהבינן לינוקא דלטעמי' ונפיק, כדגרסינן בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כ"ט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהם אבל פורס אדם לבניו ולב"ב כדי לחנכן במצות ואעפ"י שהוא אינו אוכל אלא בניו אוכלין מותר, ש"מ לכתחלה צריך שיטעום אבל במקום חינוך אי נמי במקום דלא אפשר שרי. וגרסינן נמי בערבי פסחים (ק':) אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ור"י אמר אף ידי קידוש לא יצאו דאין קידוש אלא במקום סעודה הלא"ה יצאו אע"ג דלא שתי מיניה. ובפ' בכל מערבין (מ':) גרסי' גבי יין ביוה"כ לטעמי' ינוקא לית הלכתא כר"א בר יעקב דלמא אתא למיסרך כשהוא גדול (והלכה) [והלכך] ביוה"כ ובת"ב גזרינן ובשאר תעניות לא גזרינן מברך אכסא ויהבי' לינוקא. והא דפריש רי"ץ אבן גאות בהלכותיו חומר בקידוש מבשאר ברכות. שבקידוש צריך שיטעום המברך ואם לאו לא יצא וצריך לחזור ולברך אבל בשאר ברכות אעפ"י דלא טעים וטעמי' אחרינא יצא מההיא דעירובין ולא דייק לן בין בקידוש בין בשאר ברכות אם טעם א' מהם יצאו כולם בין שיטעמו המברכין בין שיטעמו המסובין והמברך אינו רשאי לדבר עד שיטעום וכשטועם המברך א"צ לטעום המסובין. מיהא לכתחלה צריכין לטעום כדפרישית. והא דאמרינן (פסחים ק"ז.) המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא מלא לוגמיו אתא לאשמעינן וה"ה אם טעם א' מן המסובין מלא לוגמיו יצאו כולן אבל בשאר ברכות לא בעינן מלא לוגמיו דקידוש שאני דכתיב ביה זכור זכרהו על היין. ואיכא למימר אפילו טעמו כולן מלא לוגמיו יצאו.
המל את הגרים אומר על המילה והמברך אומר אשר קב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה [חקות] שמים וארץ וגו' בא"י כורת הברית. המל את העבדים אומר על המילה המברך אומר אשר קב"ו למול את העבדים ולהטיף מהן וכו'. ומאן דמהיל גר או עבד גדול מכסה ערוותן ומברך על המילה והדר מהיל וכי מתפח (יבמות מ"ז:) מטבלינן ליה בתלתא ביממא "וכי סליק" [עי' פסחים ז': בעלייתו אומר וכו'] מברך על הטבילה ורבוותאי קמאי מוקמי לה בטבילת גר אבל שאר חייבי טבילות מברכין מקמי טבילה דהא אמרינן (עי' בפסחים ז': בפיר"ח וברי"ף) נדה קוצה לה חלה ומחייבה לברוכי. ותמיה לן היכי מדמה לה לנדה דהא זבין וזבות נדות ויולדות רשאין לקרות בתורה הלכך (מברכין) נדה מברכת. ומסתב' לן דבעלי קריין דעלמא למ"ד דאסור בתורה אסור בברכה מברכין בתר טבילה, והכי מוכח בתרומות (פ"א מ"ו) דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור וערום וסומא ובעל קרי ירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני הברכה, שמעינן מהא דבעל קרי אינו רשאי לברך לפני הטבילה. והא דתנן (פסחים ז':) בעלייתו אומר על הטבילה בבעל קרי מיתוקמא אבל זבין וזבות נדות ויולדות מותרין לברך. ומר רב עמרם ומר רב צמח שדרו ממתיבתא התם כמה דאפשר לברוכי בטהרה מברך וטפי עדיף דאפשר לאלתר טביל ומברך אבל לענין תפלה וברהמ"ז א"א לבטולי כל יומי דטומאה הלכך ב"ק ומשמש מטתו ונדה מתפללין ומברכין בהפרשת חלה. ולסברא דידהו ברכת נטילת ידים לאחר (טבילה) נטילה וכ"כ ר' שמואל אבן גמוע בשם רב אלפסי ה"מ מקמי דבטלי לטבילותא אבל האידנא נהוג עלמא כהני תלת (סבי וכו') ובעלי קריין מותרין בד"ת (ברכות כ"ב.) וכי היכי דבד"ת מותרין ה"נ מותרין בברכות דקי"ל כר"י דאמר עשאן כהלכות דרך ארץ אבל רבינו האי אמר בד"ת מותר בברכות אסור ומנהג ישראל שאין בעל קרי מתפלל עד שיטבול ירושלמי בפ' יוה"כ (יומא פ"ח ה"א) אסור באכילה ובשתיה כו' [ברחיצה] אסור בתשמיש המטה לא כ"ש תפתר קודם שתיקן עזרא טבילת קריין או במקום שנהגו שלא לטבול ש"מ במנהגא תליא מילתא ואנן לא נהגינן מפני הצינה.
שאלו מקמי רב יהודאי גאון ז"ל המל את העבדים א' מברך או שתים ואמר המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
